גטאות בשואה
בתקופת השואה בשטחי הכיבוש הנאציים במזרח אירופה לרבות בפולין הכבושה במלחמת העולם השנייה, רוכזו היהודים במתחמים שנקראו "גטו". המתחמים הוקמו על ידי שלטונות גרמניה הנאצית בשיתוף פעולה עם המקומיים, ובמקרים רבים תוך שימוש בשכונות וברבעים יהודים קיימים ובסמוך להם. תהליך הקמתם היה דומה ברוב שטחי הכיבוש: יהודי העיר וסביבותיה נצטוו לעבור להתגורר ברחובות או רבעים מוגדרים, שלעיתים פונו מיושביהם הלא-יהודים, כשלב מקדים לפני שילוחם אל מחנות ההשמדה.
כ-20% מתושבי הגטו מצאו את מותם ברעב, במחלות ובירי על ידי חיילים גרמנים.[1] בחלק מהגטאות התרחשו מרידות.
המונח "גטו" שהונהג בתקופת מלחמת העולם השנייה על ידי הנאצים, הושאל מהמונח הישן גטו, שמשמעותו שכונה סגורה, ומבודלת ליהודים, מראשית העת החדשה, במאה ה-16, עד מחצית המאה ה-19, כאשר בוטלו בהדרגה הגטאות באירופה עם כינון שוויון זכויות ליהודים. הבחירה במונח הישן, הייתה אופיינית לתעמולה הנאצית, אשר נקטה ברמייה והטעייה של הציבור הגרמני בתוך גרמניה הנאצית, כלפי מדינות אחרות בנות ברית או אויבות, והן כלפי היהודים.
היסטוריונים של השואה מנו מספר סיבות להקמתם של הגטאות. האחת, בעקבות האידאולוגיה האנטישמית הקיצונית של הנאציזם, הגטו בודד את היהודים מן החברה הכללית. השנייה, שימש כמקום ריכוז נוח, שבו עבדו או ממנו הוצאו היהודים לעבודות כפייה ולרוב אף שולחו למחנות ההשמדה. והשלישית, למעשה, שימש הגטו כאמצעי חיסול של האוכלוסייה היהודית בגטו עצמו עקב תנאי המחיה הצפופים, התברואה הלקויה והתזונה הדלה.
הקמה ובידול
[עריכת קוד מקור | עריכה]בשנותיה הראשונות של מלחמת העולם השנייה, עד יציאתו לדרך של הפתרון הסופי, נהגו הנאצים לרכז את יהודי השטחים שנכבשו במזרח אירופה באזורים עירוניים שכונו בשם ההיסטורי: "גטו", כדי להפרידם, בשלב ראשון, מן האוכלוסייה הלא-יהודית, ובשלב שני לשלוח למחנות העבודה וההשמדה שהוקמו במזרח אירופה. בגטאות אלה היו תנאי המחיה ירודים באופן קיצוני - צפיפות רבה, רעב ומחסור, הגבלות בלתי אפשריות, חשיפה להתעללויות, תנאי היגיינה ירודים ועוד. חלק ניכר מיהדות אירופה נספה עוד בשלב הגטאות. לאלה ששרדו את הגטאות, היה הגטו תחנת מעבר בדרך לגורל קשה יותר במחנות ההשמדה.
ב-21 בספטמבר 1939, שלושה שבועות לאחר הפלישה הגרמנית לפולין, שלח ריינהרד היידריך הנחיות לעוצבות המבצע בפולין הכבושה, כי פעולתם הראשונה באשר ליהודים, תהיה איסופם מן הכפרים והעיירות אל הערים הגדולות. מפקדו של היידריך, היינריך הימלר, ראש האס אס, שלח בדצמבר 1939 הודעתו הרשמית לכל מוסדות המפלגה הנאצית, לרשויות הערים, למשטרה ולמפקדות האס אס, להקים גטאות ולרכז בהם את היהודים. הגטאות היו שלב בתוך תוכנית כוללת, שמטרתה הייתה איסוף היהודים והכחדתם.
הגטאות הראשונים הוקמו בחודשים האחרונים של שנת 1939, ובהמשך בשנים 1940–1941. גטו פיוטרקוב טריבונלסקי היה הגטו הראשון שהוקם על ידי הנאצים בפולין באוקטובר 1939. השני אשר הוקם אחריו בתאריך 10 בדצמבר 1939 היה גטו לודז'.
הגדולים שבהם היו בוורשה ובלודז'. בגטו ורשה התגוררו בשיאו, על פי אומדן, כ-445 אלף נפש. גטו לודז' נסגר למעבר חופשי ב-1 במאי 1940, ובאותה עת נאמד מספר התושבים, רובם ככולם יהודים, בכ-164 אלף נפש.
לאחר שהוקם הגטו, הוא גודר בגדר גבוהה ואטומה. בגטו ורשה הוקמה החומה מלבנים ועליה הונחו שברי זכוכית וגדר תיל, והתנשאה עד לגובה 3 מטר. חיילים גרמנים שמרו על החומה מחוץ, ו"המשטרה היהודית" שמרה עליה מבפנים. חל איסור על היהודים לצאת אל מחוץ לגדר ורק נבחרים הורשו לצאת, לעבודות כפייה. רוב היהודים שנכלאו בגטאות לא יצאו מהם עד לגירושם ב"טרנספורטים" (עברית: משלוחים) למחנות ההשמדה.
התנהלות וחיי יומיום
[עריכת קוד מקור | עריכה]ניהול חיי היומיום בגטאות הופקד בידי "מועצות יהודים" - יודנראט, תחת פיקוחו של הגסטפו. כמו כן, שימש כגוף מקשר בין השלטונות הגרמנים לאוכלוסייה היהודית כדי לאכוף את החוקים הנוקשים שהוטלו, ולספק מכסות יהודים לעבודת כפייה לפי דרישת הגרמנים. בגטאות הגדולים הוקמה "המשטרה היהודית" (או "שירות הסדר היהודי"; בגרמנית: Juedische Ordnungsdienst).
היודנראט, שבתחילה עמדו בראשו נבחרי הקהילה, טיפל בהסדרת ענייני הציבור בתחומי הגטו - חינוך, בריאות ודיור; אולם במשך הזמן נאלצו אנשי היודנראט להתמודד עם תנאים שנעשו קשים יותר ויותר; ראשי היודנראט הבינו שנעשו כלי שרת לתעשיית מוות; חלקם התאבדו, או בחרו מרצון ללכת למחנות ההשמדה עם אנשי הגטו. בהמשך, לאחר הקמתם של מחנות ההשמדה שנועדו ליישם את התוכנית להשמדה כוללת של היהודים, שכונתה בשם: הפתרון הסופי, נדרש היודנראט לספק "מכסות" לגירוש למחנות ההשמדה.
האוכלוסייה היהודית שנאספה אל המחנות כללה יהודים ממגזרים רבים שחלקם נטמעו בחברה הכללית. ביניהם היו עשירים ועניים, משכילים ופשוטי עם, ובעלי השקפות עולם מגוונות. חלקם התנכרו ליהדותם, חלקם היו צאצאי יהודים ושאינם יהודים, ואף היו מי שהמירו את דתם לנצרות, אולם הובאו בכפייה אל הגטו משום שנתפסו כיהודים על ידי השלטונות הנאציים. למעשה, הייתה האוכלוסייה בגטאות, במיוחד הגדולים שבהם, מרובדת מבחינה כלכלית. כחציה סבלו ממחסור ורעב, שנאבקו בו, כחציה התדרדר והתנוון ללא יכולת להשיג מזון או תרופות, וכשניים עד חמישה אחוזים התפרנסו מעסקים, כגון הברחות ומסחר ב"שוק השחור" בגטו.
הגטו היה לרוב מעין "מדינה" קטנה בפני עצמה, שתושביה הופרדו לחלוטין מהחברה הסובבת. היהודים נותקו מפיקוחן של המערכות האזרחיות במדינה, הועברו לפיקוחו של הגסטפו והוצאו למעשה אל מחוץ לחוק. במקרים רבים הונהג בגטאות מטבע מיוחד. בתחילה אפשרו ליהודים בעלי מקצועות חיוניים לצאת לעבוד מחוץ לגטו, ולצורך זה ציידו אותם בתעודות מעבר מיוחדות. עבור רבים היו עבודות הכפייה מחוץ לגטו מושא לכיסופים, בגלל האפשרות לצאת מבין החומות ולקבל מעט מזון. ברוב הגטאות הגדולים פעלו בתי חרושת וסדנאות אשר שירתו את הגרמנים. כך למשל בגטו ורשה הועסקו בעבודות הייצור הרשמיות (לא כולל סדנאות פרטיות או לא מוכרות) כ-60,000 נפש.
הגרמנים הנהיגו בשטחי הכיבוש במזרח אירופה הקצבת מזון, שתורצה במצב המלחמה. הקצבת המזון נקבעה על פי מפתח אתני: "2,613 קלוריות ליום לגרמנים, 699 קלוריות ליום לפולנים, ו-184 קלוריות ליום ליהודים - פחות מ-10% מתצרוכתו המינימלית של אדם בוגר".[2] השגת מזון הייתה אחת המטלות העיקריות בחיי היהודים מלאחר הכיבוש הגרמני ובחיי הגטו. כדי להשיג מזון מכרו רבים את כל רכושם, ולאחר שנותרו חסרי כל, גוועו מרעב. כשמונים אחוז מהמזון בגטו הגיע באמצעות הברחה; שנעשתה בתעלות תת-קרקעיות, ובסדקים ובקעים בגדר הגטו. רבים מיוצאים מהגטו, בהיתר ושלא בהיתר, עסקו בהברחת סחורות מהגטו ואליו, בהם ילדים. רבים מהמבריחים נתפסו ונורו. המשוררת היהודיה הפולנייה הנריקה לזוברט, אשר נספתה בטרבלינקה, תיארה את דמותו של הילד המבריח למען משפחתו בשירה "המבריח הקטן":[3]
בין גדרות התיל ועיי החורבות,
בין חומות וסדקים וחיל המשמר,
בעקשנות באומץ ורעב מאד
חומק אני כמו עכבר
ואם יד הגורל תפתיעני,
כמו במשחק מחבואים,
תהיה זו מלכודת אשר תלכדני,
אַת אמא אל תחכי.
לעולם לא אשוב עוד אליך,
קולי מרחוק לא ישיגך
עפר הרחוב יכסני
אבוד גורלו של בנך.
ורק דאגה אחת
תקפא לי על השפתיים.
מי יביא לך, אימי, מחר
פת לחם וכוס של מים.
מטלה נוספת הייתה השגת אמצעי חימום בקור המקפיא, ולכן פורקו רהיטים וחלקי בתים: דלתות ומשקופים בגטאות. בתקופה הראשונה להקמתם, כאשר עדיין לא נודע על קיומם של מחנות ההשמדה, והמשלוחים מהגטו נתפסו כהעברה אל מחנות עבודה רחוקים ותו לא, ניסתה חלק מהנהגת הגטאות להשיג תרופות לחולים, ואף היו גטאות שפעל בהם בית חולים. אולם המלאים הלכו ואזלו, כאשר הרופאים ניסו להחליט על סדרי עדיפויות, ולבסוף הוכחדה רובה ככולה של אוכלוסיית הגטו.
מצב התברואה בגטאות היה גרוע מעת הקמתם, בשל מחסור, שנגרם גם בשל מצב המלחמה במים, תרופות, מזון ואמצעי הסקה. הגרמנים אסרו להכניס מזון לגטו באופן עצמאי. העונש על הברחתו לגטו היה מוות. בשלבים הראשונים הגיעו משלוחי מזון מאורגנים ממדינות נייטרליות, באותה שעה, כגון ארצות הברית. ארגון הג'וינט היהודי אמריקני שלח תרופות, מזון וציוד, אבל משאביו אזלו. רבים מתו מרעב, קור, מחלות גוף ונפש, ובעקבותיהם, המגפות כגון טיפוס הבהרות ושחפת, שפשטו עקב אי היכולת לשמור על תנאי קיום בסיסיים.
החוקים שהוטלו בגטו כללו גם איסור על קיום מנהגים ומצוות דתיות; לדוגמה, בגטו קרקוב נסגרו לשימוש כל בתי הכנסת, ובגטו ורשה נאסרה התפילה בציבור. אולם רבים התעקשו לקיים מצוות, כגון שמירת כשרות ואפיית מצות בפסח, ובמודע שילמו על כך בחייהם.
גטו פתוח
[עריכת קוד מקור | עריכה]גטו יכול היה להיות סגור או פתוח. גטו סגור היה מוקף גדר או חומה, נשמר על ידי כוחות גרמניים ופולניים ותושביו לא הורשו לצאת מתחומיו. לעומת זאת, גטו פתוח הוקף בדרך כלל בגדר, אבל השמירה עליו הייתה פחות קפדנית ואף ניתן היה לצאת ממנו לעבודה, עם הצגת תעודות.[4]
גטו פתוח, היה למעשה שכונה שגרו בה אך ורק יהודים, והם יכלו לנוע בתחומה ללא כל הגבלות. גם גרמנים ופולנים רשאים היו להיכנס לתוכה. יהודים שרצו לעזוב את הגטו הפתוח, נזקקו לרישיונות מיוחדים.[5]
גטאות פתוחים כאלה היו קיימים כמעט בכל הערים של חבל ורתגאו, בשנים 1940 - 1942, עד לחיסולם והעברת האוכלוסייה היהודית ללודז'. גם גטו לודז' היה פתוח עד ל-30 באפריל 1940.
היהודים בגטאות הפתוחים היו פחות תלויים בהקצבות המזון של השלטונות, מאחר שהיו במגע עם יתר האוכלוסייה.
התקוממות ומרידות
[עריכת קוד מקור | עריכה]
ערך מורחב – מרידות בגטאות
בחלק מהגטאות צמחו תנועות התנגדות מחתרתיות, בעיקר מיסודם של פעילי תנועות הנוער הציוניות. תנועות הנוער המשיכו בכך את פעילותן הרבה והערה מלפני המלחמה. בשבועות הראשונים של כיבוש פולין נמלטו רבים מהיהודים אל ברית המועצות, אולם רבים ממנהיגי תנועות הנוער, ובהם מרדכי אנילביץ', צביה לובטקין וטוסיה אלטמן, חזרו אל פולין הכבושה, אל חניכיהם, ועמדו לאחר מכן בראש ההתקוממות והמרד בגטאות. חברי תנועות הנוער יצאו ובאו אל הגטאות בדרכים לא חוקיות שונות, הם העבירו מידע בין הגטאות השונים, פרסמו עיתונות מחתרת והשתתפו בפעילות תרבותית שהקלה במעט על תושבי הגטאות. עמדתם של מנהיגי כלפי ה"יודנראט" הייתה בדרך כלל ביקורתית ושוללת, במיוחד כלפי מה שנתפס כמדיניות ההעדפה של היודנראט והפגיעה במגזרים החברתיים החלשים מבחינה כלכלית בגטו.
התנגדות חמושה כלפי הנאצים הייתה שנויה במחלוקת בקרב הנהגת הציבור, עד שהתברר בהדרגה כי המשלוחים מהגטו מופנים אל מחנות העבודה וההשמדה. ברוב הגטאות הגדולים התחוללו מרידות חמושות, שמשמעה היה בדרך כלל לוחמה בשטח בנוי, רבים מהלוחמים ובכללם נשים, הצליחו לברוח תוך כדי ההתקוממות ואחריה אל מאבק פרטיזני ביער. כלי הנשק הושגו באמצעות המחתרות המקומיות. בפולין פעלו מספר מחתרות, אך רוב העזרה, הגם שהייתה מועטה הגיעה מהמחתרת הקומוניסטית. העיתוי למרידה חמושה נבחר על ידי הלוחמים פעמים רבות לפי מועד האקציה (איסוף בדרך כלל כפוי של יהודים מהגטו למשלוח למחנות ההשמדה); בתקופה האחרונה של הגטאות, כאשר נדע על אקציה גדולה צפויה, ניסו המורדים לגייס את הציבור לעזרה ולשיתוף פעולה במרידה החמושה.
ארגון המרד הגדול והפעיל בקרב תנועת ההתקוממות בגטאות היה הארגון היהודי הלוחם (אי"ל) שפעל בגטו ורשה וגטאות נוספים. פעילות מחתרת הארגון היהודי הלוחם בלטה בעיקר בגטו ורשה, שם הובילה פעילות הארגון בראשותו של מרדכי אנילביץ' לפרוץ מרד גטו ורשה באפריל 1943.
גטאות
[עריכת קוד מקור | עריכה]מרבית הגטאות היו קטנים בגודל אוכלוסייתם והכילו כמה מאות תושבים. בלקסיקון הגטאות של יד ושם מתועדים 1124 גטאות המפוזרים על פני המדינות הבאות (בהתאם לגבולות אירופה ב-1939):
פולין
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ערך מורחב – גטאות בפולין הכבושה
כ-600 גטאות, ביניהם:
- גטו אולקוש
- גטו בוצ'אץ'
- גטו ביאליסטוק
- גטו בנדז'ין
- גטו גרודנה
- גטו ורשה
- גטו ז'טל
- גטו חלם
- גטו טוצ'ין
- גטו לבוב
- גטו לובלין
- גטו לודז'
- גטו לחווא
- גטו לידא
- גטו מיינדזיז'ץ פודלסקי
- גטו מינסק מזובייצקי
- גטו סוסנוביץ
- גטו פיוטרקוב טריבונלסקי
- גטו פינסק
- גטו צ'נסטוחובה
- גטו קילץ
- גטו קרקוב
- גטו ראדום
- גטו ראדומסקו
- גטו רובנה
הונגריה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-180 גטאות, ביניהם:
- גטו בודפשט
- גטו קולוז'וואר
- גטו אוראדיה (גרוסוורדיין)
- גטו שימלאו
אוקראינה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-130 גטאות, ביניהם:
בלארוס
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-80 גטאות, ביניהם:
ליטא
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-56 גטאות, ביניהם:
לטביה
[עריכת קוד מקור | עריכה]11 גטאות, ביניהם:
רומניה
[עריכת קוד מקור | עריכה]7 גטאות, ביניהם:
רוסיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]כ-40 גטאות (ביניהם גם הגטאות בצפון הקווקז), ביניהם: גטו סמולנסק וגטו נלצ'יק
יוון
[עריכת קוד מקור | עריכה]3 גטאות בעיר סלוניקי
צ'כיה
[עריכת קוד מקור | עריכה]לקריאה נוספת
[עריכת קוד מקור | עריכה]- לאה פריס, כרוניקה לא מוכרת : מתוך עיזבונו של הרב שמעון הוברבנד, גטו ורשה, מאי-יוני 1942, יד ושם, ל"ח, 1, תש"ע-2010, עמ' 53–86.
- ישראל גוטמן, ייחודו של גטו לודז’, בתוך: סוגיות בחקר השואה, תשס"ט-2009, עמ' 118–149.
- חוי דרייפוס -בן-ששון, "ספינה ללא הגה המפליגה לקראת הבלתי נודע" : גטו ורשה: 22 בספטמבר 1942 - 17 בינואר 1943, עיונים בתקומת ישראל, 18, תשס"ח-2008, עמ' 265–288.
- חוי דרייפוס -בן-ששון, ימי דמדומים : דפים עלומים מיומנו של אברהם לוין, גטו ורשה, מאי-יולי 1942, יד ושם, ל"ג, תשס"ה-2005, עמ' 5–46.
- חוי דרייפוס -בן-ששון, נוצרים בגטו : קהילת "כל הקדושים", קהילת "לידת מריה הקדושה" ויהודי גטו ורשה, יד ושם, ל"א, תשס"ג-2003, עמ' 117–133.
- אלינה קורן, מחשבות ישראליות על מושג הגטו, סוציולוגיה ישראלית, תשס"ד-2004, עמ' 163–169.
- בתיה דביר, דמותו של יו"ר היודנראט של יהודי ורשה כפי שהוא משתקף מיומנו ובעיני בני זמנו, ילקוט מורשת, ע"ה, תשס"ג-2003, עמ' 27–64.
- נתן כהן, ימיו האחרונים של גטו וילנה - דפים מיומן, יד ושם, ל"א, תשס"ג-2003, עמ' 13–46.
- רעיה כהן, מרד גטו ורשה : מאין, לאן ובפני מי? זמנים, 81, 2002-2003, עמ' 86–92.
- שרה בנדר, אפרים באראש - ראש גטו ביאליסטוק - 1941–1943, גלעד, ט"ו-ט"ז, תשנ"ח-1998, עמ' קסט-קצ.
- בתיה דביר, אדם צ’רניאקוב - האיש בראי יומנו, בשביל הזיכרון, 13, תשנ"ו-1996, עמ' 13–18.
- כתריאל בן-אריה, פוליטיקה ומרד - גטו ורשה : אנשי המחתרת הלאומית הפולנית שסייעו לאיגוד הצבאי היהודי, דפים לחקר תקופת השואה, י"ב, תשנ"ה-1995, עמ' 87–120.
- שמואל ספקטור, גטאות ויודנרטים בשטחי הכיבוש הנאצי בברית המועצות (בגבולות ספטמבר 1939), שבות, 15, תשנ"ב-1992, עמ' 263–276.
קישורים חיצוניים
[עריכת קוד מקור | עריכה]
- האנציקלופדיה של הגטאות באתר יד ושם
- גטו, במרכז המידע אודות השואה באתר יד ושם
- בגטאות, באתר יד ושם
- הגטאות היהודיים בימי השואה: שורשי התופעה ויישומה, מאמרו של דן מכמן באתר יד ושם.
- דן זייץ, גטו מינסק ותולדותיו לאור התיעוד החדש, משואה כ"ט, תשס"א-2001, עמ' 221-249
- לקט שירים מהגטאות והמחנות באתר המוזיקה של הספרייה הלאומית
הערות שוליים
[עריכת קוד מקור | עריכה]- ^ ראו: ישראל גוטמן ונעמה גליל, שואה וזיכרון, ירושלים: מרכז זלמן שזר, יד ושם, 2000-1999, עמ' 54.
- ^ ישראל גוטמן ונעמה גליל, שואה וזיכרון, עמ' 55.
- ^ מתוך: ישראל גוטמן ונעמה גליל, שואה וזיכרון, עמ' 58.
- ^ פרק "מציאות החיים בגטו" בערך "הגטאות", באתר המכון ללימודי השואה ע"ש חדוה אייבשיץ
- ^ המקור למידע הגיע מהערך "גיטו פתוח" באנציקלופדיה שנכתבה בגיטו לודז'. הערך נמצא בעמוד 67 בגרסה הסופית ובעמוד 8 בגרסת הטיוטה ראו גם כתבה על האנציקלופדיה.
